כשנזקפים מברכים. אנו מברכים שלב אחר שלב. בהלכה מובא שאם אדם בירך ברכת זוקף כפופים קודם מתיר אסורים יצא ידי שניהם. אם נתבונן, ברכת מתיר אסורים, שנאמרת בשעה שאנו יוצאים ממאסר השינה ומניעים את אברנו, יכולה להיאמר גם לגבי בעלי-חיים שבשעת השינה ניטל מהם כוח התנועה (אולי למעט הדגים, מהם למדו החיילים ללכת בשלבים מסוימים במסעות ארוכים). ברכת זוקף כפופים היא כבר ביטוי דרגת המדַבר, האדם נזקף ועומד על רגליו, וכל האיברים שהיו באותו מדרג מקבלים את מקומם הראוי להם: הראש בראש, הלב תחתיו, והכבד תחתיו. אנו מבקשים להיות מל"ך (מח, לב, כבד) ולא למ"ך או כל"מ. אחד הקשיים לקום בבוקר נובע משלל מחשבות עייפות וכבידות שהראש שלנו משדר מתוך הכרית כשהוא מאוזן יחד איברי הגוף, משעה שהאדם קם ומתנער, נעשות מיד (או אחר זמן-מה וקפה אצל אנשים אחרים) המחשבות ערות וקלות.

יותר מזה אנו מבקשים על הופעת הנשמה בנו, שתתגלה במלואה בקרבנו. בנאדם יכול להיראות לנו חי לגמרי, קופץ באולימפיאדה לגובה רב, אבל הוא באמת כפוף, הנשמה שלו, אפעס, לא מבוטאת במלוא רוחב חייו, ולגובה גבוה יכולה גם הקנגורו לקפוץ ללא שום צורך במוט. שלמות האדם היא בחיבור הנשמה לגוף, שהנשמה זוקפת את קומת הנפש והגוף, ונותנת לה את משמעות קיומה. בנוסף, להבדיל מתפיסות גלותיות שמציירות את הצדיק כאדם כפוף, מסכן ומיוסר, אנו אמורים להיות זקופים, חיים ושמחים בעבודת השם, ובכך שאנו מבטאים את כוחות חיינו בשליחותו בעולם. (ואולי טמונה כאן כוונה כללית: היהודי בגלות שכולו כפוף, לעומת הקומה הזקופה – הקוממיות – של הגאולה).