חוש הריח מנהל מפגש עדין עם העולם, יותר נכון מאפשר הנאה עדינה מהעולם, הנאה שלא מחסרת מהעולם דבר (למעט אולי מספר מולקלות). ויש כאן הזמנה לשהות בתדר הזה.

הפלא הוא שהדבר מתבטא בצורה הכי פשוטה ופיזיולוגית, "מערכת הריח מקושרת ישירות אל האמיגדלה ואל ההיפוקמפוס, אזורי מוח שאחראים על רגשות ועל זיכרון, בהתאמה; זאת בניגוד למערכות חושים אחרות שהמידע מהן מגיע לאזורים הללו לאחר שכבר עובד בתלמוס, אזור שמווסת קלט חושי", כך במכון דוידסון, או בלשונו של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן, "אחר שמריח אזי תכף עלה אל המח ואין להכח המדמה יניקה ממנו".

הריח מחובר לנו ישירות למח. לא בכדי הוא מעורר הזכרונות החזק ביותר. הרי לכל חג יש ריח; ריח של סוכות, ריח של חנוכה, ריח של פסח. כל ריח כזה מעורר את הזכרון, החוויה והרגש. קלפו קלמנטינה ותזכרו מיד בכיתה ג בטיול השנתי.

הריח מתאפיין ביכולת לגעת בפנימיות של הדבר, במהות שלו, או אם לנסח במלים אחרות, ריח טוב הוא באופן כללי מבטא חיים וחיבור (ואולי זה מסביר למה אשה בהיריון שנרקמים בה חיים רגישה הרבה יותר לריח) לעומת ריח רע שיוצא ממוות וניתוק. בריח אי אפשר לשקר, "פעמים תטעה הרגשת האוזן שתשמע ואין קול, גם העין תטעה שיראה לה הנח שהוא נע," כותב האבן עזרא, "רק הרגשת הריח לא תטעה". חוש הריח מזכיר לנו בשאיפה אחת, מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן, ומקשר בצורה ישרה לנשמה.

"וירח את ריח בגדיו", יצחק מריח גם אצל ה"בוגדים" את הריח, החיבור לנשמה נמצא אצל כל אחד מישראל גם אם הוא נראה (או נשמע) כלפי חוץ רחוק. ברגע האמת האף היהודי זוכר את צור מחצבתו ומחובר לסגולת ישראל שבו. כך בקטורת שריחה הגיעה עד יריחו (שכשמה כן היא), הייתה החלבנה שריחה לבדה חריף אבל יחד עם שאר הסממנים הדיפה ריח טוב וחזק.