כל ברכה מורכבת מ"שם" ו"מלכות" (מלבד אם היא סמוכה לברכה אחרת), מה שמפתיע שבברכת הטוב והמטיב יש לא פחות משלושה אזכורים של "מלכות": אחת בשבילה, אחת בשביל ברכת ירושלים ואחת בשביל ברכת הארץ. "מקיום האומה הפלאי", אומר המשך חכמה, "למדנו כי נאמנו דברי נביאינו ודברי אבותינו אשר הנחילו לנו מורשה באמונת אומן כל ההנהגה האלקית בבנין ירושלים וארץ".

אפשר להגיד שברכת הטוב והמטיב היא ברכה של אמונה. בכל יום ויום ה' הטיב, מטיב ייטיב. על האדם להיות רגיל לומר, כך נאמר בשם רבי עקיבא ונפסק בשולחן ערוך, "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" – כל מה שה' עושה הכל לטובה. אנחנו מבקשים בברכה לאמץ את נקודת המבט האלוקי על המציאות. לא בכדי נאמר "אשר נתן לך – זו הטוב והמטיב", ובדיוק מאותן מלים למד רבי מאיר שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה. כל מה שה' נותן – לטובה.

אנחנו לוקחים הלוואה מהעתיד. בעולם הזה מברכים ברכות שונות על בשורות רעות ועל בשורות טובות, לעולם הבא – כולו הטוב והמטיב. המבט מתרומם למבט כללי שרואה איך הכל חורז את הטוב השלם. אולי זאת הסיבה שמתוך הטרגדיה של ביתר חז"ל בוחרים להעמיק את המבט על הטוב ודבר ה' שטמון בעומק המציאות ומציידים את עם ישראל הגולים במבט הזה. אפרופו טו בשבט. אנשים חושבים, שמעתי מרב חקלאי אחד, ששיאו של העץ הוא באביב כשהכל מלבלב ופורח, בסתיו ובחורף העץ מנמנם, אבל הם לא מבינים כלום בעצים (ובאנשים), האמת היא שכל מה שרואים באביב הוא תוצר של החורף, בו העץ צובר כוחות, מעמיק שורשים ומתחדש.

חושב שיש כאן קריאה בפן האישי לכל אחד. לזכור שהכל לטובה. שה' אוהב אותנו, מאמין בנו ומצמיח אותנו. גם אם המציאות עלולה להיות מורכבת. הוא גמלנו, גומלנו ויגמלנו לעד. כך אנחנו מסיימים את ברכת המזון ויוצאים ממנה עם עוד כוחות גשמיים ורוחניים חזרה לעולם.