אליהו אשרי היה בן שמונה עשרה כשנחטף בגבעת הצרפתית, מסיים שנה ראשונה במכינת אלישע שבנווה צוף ומאורס טרי. הימים ימי טרום גשמי קיץ, גלעד שליט נחטף בעזה וכל הצבא על הרגליים, אבל אף אחד לא שם לב למכיניסט הצעיר שנעלם בדרך מירושלים. רק כעבור מספר ימים מוצאים את גופתו ברמאללה. לימים השב"כ מאתר את הרוצחים השפלים וחוקרים אותם, מנסים להבין מה בדיוק קרה שלב אחרי שלב. השנים לקחו את אליהו בטרמפ עם לוחית זיהוי ישראלית, ונכנסו לרמאללה דרך כפרים סמוכים, רגע לפני שעמדו לרצחו נפש, שאלו אותו לבקשה אחרונה.

כוס מים הוא ביקש, כוס מים. "בחיים לא ראיתי אדם מדבר בצורה כזאת עם אללה", אמר החוטף הארור, גם הוא הבין והרגיש שמדובר ברגע על-אנושי. שהכל נהיה בדברו. כך בירך אליהו אשרי. והמלים האלה פתאום מקבלות תוקף כל כך מטלטל. של עמידה נוכח פני השם. של קבלת הדין. רגע לפני שנעקד על קידוש השם.

מאז ששמעתי את הסיפור הזה על אליהו מבן דוד שלו שלומד אצלנו בכוילל, הוא צף לי לפחות פעם בשבוע כשאני מברך ברכת שהכל. והמלים פתאום עומדות להן אחת אחת. עם כל המשמעות שהן נושאות.

דבר ה' נוכח בעולם ומחיה את הכל. המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. כשאנחנו מברכים ברכת שהכל, אומר הבן איש חי, אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון. בוררים את הטוב מהרע (מומלץ להזכר בכוונת ברכת אשר יצר). או במלים אחרות, דולים ממנו את דבר ה'. מול התפיסה הרואה את העולם מנותק, אנו ממליכים את השם עלינו בכל דבר ובכל פעולה. טועמים ורואים כי טוב ה'. בטעם של כל דבר. בהנאה. ובהודאה, שמחברת אותנו אל הקב"ה בכל רגע.

טמונה כאן עוד כוונה: הרי גם בנו טמון דבורו של ה', "מאן דנפח מדיליה נפח", וברכת שהכל היא הזדמנות להתבונן באמצע שטף היום, מה ה' רוצה ממני עכשיו? "ועתה – ישראל – מה ה' אלוקיך שואל מעמך?"