בוקר של אלול

שמעו סיפור –

זה היה באמצע אוגוסט, היה חם והיינו עייפים כמו שחיילים יכולים להיות עייפים באמצע שבועיים לש"ב בקורס מ"כים, כשהמ"מ סונט בנו שוב ושוב, הגיע כבר הזמן שתעשו את הסוויץ' מחייל ל-מפקד.

ואחרי שבוע וקצת של תרגילים בלי סוף – מעבר משטח פתוח לשטח בנוי, מעבר בין לילה ליום ובין יום ללילה, אינספור מסדרים, תדריכים והורדת פקודות – כבר שכחנו איזה יום היום, כל שכן איזה חודש, אפילו לא ידענו למה לחכות, לשינת השניצל תחת הציליה והשמש הקופחת ביום או להתעפצויות בבלת"מים בשלבים הראשונים של כל תרגיל. ביום אכלנו החום, השמירות ומסדרי המימיה, ובלילה הכפור, והחול והריצות אמוק והחיפויים בעיניים עצומות.

מהכא להתם, כמו שאומרים אצלנו בגדוד נצח יהודה, בסוף עוד תרגיל מיני רבים בלילה בלי ירח, התכנסנו במרכז הלש"ביה. ובעוד אנו מארגנים את הציוד בח' ומפטפטים על דה והא, עלה לו אצל המסגד המקומי חברנו מהמחלקה, יהודה, טיפס לו את כל המדרגות הצרות בזריזות אופיינית של משובה. כל הפלוגה, אולי הגדוד, מתאספים להם מטה, הוא מתמקם בצריח העליון, באור ירקרק חיוור, וצועק בקול הולך וחזק מאד אל האוויר הצונן,
אֱ—–לוּ————ל.

והופ, עם מלה אחת ושתי הברות, עשינו את הסוויץ': אנחנו בתחתית ההר, זוכרים מי אנחנו ומה חיינו ובאוויר עובר רטט של שופר