"לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", אנו אומרים במזמור ההלל הגדול בתהילים, וברגע שאנו מניחים את רגלנו על הקרקע אנו נזכרים בחסד שיש בקיום האדמה מעל המים מאז בריאת העולם, ומברכים לרוקע הארץ על המים. חסד מוחלט, אומר הרד"ק, שביטל טבע המים, שהיה טבעם להיותם על הארץ.

באופן פשוט אנו מברכים על היציבות של הקרקע ועל כח המשיכה והאיזון הקיימים במציאות, שמאפשרים לנו את התנועה, את היכולת לעמוד וללכת. אבל הביטוי של חסד מוחלט, ושהקב"ה שינה טבע שהוא עצמו קבע קודם לכן בבריאת העולם, מחייב התבוננות נוספת.

אם בברכת המכין מצעדי גבר אנו נברך על מציאות השם ובהשגחתו בחיים שלנו, בברכת רוקע הארץ על המים אנו מגלים את כך שהשם רוצה בנו, והוא רוצה בנו על פני הארץ דווקא.

הקב"ה נותן לנו מקום בעולם. הוא רוצה בנו ובמעשה ידינו. ואת זה הוא רוצה שנעשה על הארץ. אין אדם בלא ארץ, אדם צריך מקום בו הוא יחיה, יגדל ויתקדם, והמציאות על פני הארץ היא זו שמאפשרת את כל אלה. עיקר ההתחדשות הוא על פני היבשה בה מתרחשת מציאות הצמיחה: כח העפר-הארץ המגדל את הצמחים. העולם הזה הוא ארצי, מוגבל ומקורקע, אבל הוא זה שמאפשר לנו את היכולת ללכת, לעמוד, להתקדם, לגדול ולצמוח; הוא המקום בו אנחנו יכולים להיות באמת שותפים, להעשות באמת חלק משמעותי בעולם, ולפעול עם אל.