מקום השאיר לנו הקב"ה להתעטר בו, החלק שאותו אנו משלימים במציאות, ושאנו מגלים בו את הנשמה בשלימות מתוך הבחירה החופשית, ושאילולא אנו לא היה בא לידי ביטוי, ובו אנו מתפארים, ובו הקב"ה מתפאר בנו. אחרי שאנו מבינים את מציאות הארץ וקיומה לטובת השלמתנו, מכינים את צעדנו בתוכה, נאזרים בגבורה, אנו נעטרים בתפארה – אנו באים אל העולם ומקדשים שם שמים בגלוי בחיינו, שמחת עולם על ראשנו, שמחים אנו במילוי החובה המתבקש מאיתנו.

במלה "להתעטר" טמון רובד המתגלה גם בברכת שלא עשני עבד. כשהעבדים משתחררים בשנת היובל, הם אוכלים, שותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהן. רש"י וריטב"א במקום מציינים שהעטרה היא סמל החירות, הכרה בכך שהאדם בן חורין. בגמרא אחרת מובא שעבד שמניח תפילין בפני רבו, או שרבו עצמו מניח לו, יוצא לחירות. עבדי הם ולא עבדים לעבדים, בכל היום אנו צריכים להיות מלאי תודעת חירות, שהחירות האמיתית של הנשמה תתגלה בנו בצורה גלויה, לא כפעולה חיצונית, אלא כהקרנה פנימית שמאירה כמגדלור את החוץ.

הבגדים נראים אותם בגדים, אבל יהודי שלובש את בגדיו, חוגר חגורתו וחובש כובעו, הוא לובש מדים, הוא מתמלא שליחות תודעה של חיבור לקב"ה ולעם ישראל, ולתקן עולם במלכות שדי. אנו מבקשים להיות מקדשי שמים בחיינו, לפאר את שם השם בחיינו, בכל מקום שאליו נלך נגלה את שם השם בתפארה. ואנו מבקשים גם שהשם יפארנו, שיראו כל עמי הארץ את שמו עלינו ושיראה את מלכותו עלינו מהרה.