את ארץ ישראל ה' דורש תמיד, "עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", בניגוד למצרים בה הנילוס עולה על גדותיו ואין צורך בגשמים ובתפילות, בארץ ישראל אנחנו בקשר מתמיד ויומיומי עם הקב"ה. זה בדיוק הסיפור של פרנסה: קשר! אם היה לנו אשראי בלי כיסוי לא היינו מרגישים את הצורך בתפילה, אבל ה' רוצה אותנו ואת הקשר איתנו, אז הוא הטמיע במציאות את החיסרון ואת הצורך.

פרנסה אינה עבודה בשביל הביזנס, פרנסה אמתית היא עבודה שאני שמח לעשות אותה עד כדי שאני מתפלא שמשלמים לי עליה, כך הרב איל ורד, לא שבכל בוקר מרגישים כך – אבל לפחות בתחושה המצטברת. ובעצם, פרנסה היא עבודה שמוציאה ממני את האיכויות הקיימות בי לטובת הזולת.

אחת מכוונות ברכת שעשה לי כל צרכי יושבת על התודעה הזאת: לכל אחד בעולם יש את תכונת הנפש שמכוונת אותנו למלאכתו, וביחד כולנו מקדמים את העולם. הרי אם לכולם היה רצון להיות נהגי מוניות, חוץ מזה שמפלגת נהגי המוניות הייתה עוברת את אחוז החסימה וכנראה גם פותרת לנו את הבחירות החוזרות ונשנות, מה יהיה עם בתי המדרש, המסחר, החינוך, הרפואה, התרבות ונקיון הרחובות? בעצם, התפילה היא שכל אחד ימצא את מקומו – שממילא יפרנס אותו.

וזה מאוד קשור לגשם אדמה וחקלאות (מלבד המובן הפשוט שהתוצר של עבודת האדמה היא האוכל) היות והזרעים נמצאים בקרבנו, אנו מבקשים לצמוח ולהצמיח, לגדול ולדייק את עבודתנו המיוחדת.

"אם יש חסרון למטה בבריאות או בפרנסה החסרון הוא למעלה בשכינה או בכללות ישראל בשרש נשמתם וכו'" כך בתפארת שלמה, "וכאשר מתקנים הדבר למעלה ממילא יורד השפע בהצנור משורש נשמתו של האיש ההוא הצריך רפואה ופרנסה…"