המתוודה – "מודה על חטאיו – מוסר עצמו אל הש"י ושב אל הש"י לגמרי", כך המהר"ל. ובכן: סלח לנו אבינו, כי אנו מודים לפניך שחטאנו. אולי זה גם ההסבר של פיוט הספרדים בימי הסליחות "חטאנו לפניך – רחם עלינו". כשאנו מתוודים – אנו עומדים נוכח ה'. מתמסרים. כמו הרגע הזה בדיוק אחרי שאספתם אומץ וביקשתם סליחה מחבר שפגעתם בנו ומחכים לתגובתו.

אם יבוא אדם ויגיד: מי אמר שה' סלח לי? אולי ישנה בת קול שאומרת "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"? מגיע הרב בעל התניא ואומר: דע בני אהובי – ודאי שהתקבלה סליחתך. כל יום אנו אומרים את ברכת הסליחה שלוש פעמים, ואין שום חשש לספק ברכה לבטלה – "אין כאן שום ספק כלל מאחר שבקשנו סלח לנו – מחל לנו".

אנו מבינים ומרגישים שה' אוהב אותנו ורוצה בנו, עם (ואולי בגלל) המציאות המורכבת שאנו נמצאים בה, שדווקא בה אנו עמלים לגלות את שמו בעולם. אנו רק צריכים לזכור זאת כל יום מחדש. כל תפילה.

כפי שכותב הכוזרי (יותר נכון: החבר לכוזרי) על פעולת התפילה בנפש כפעולת האכילה בגוף: "והסדר הזה מהנפש כסדר המזון מהגוף, מתפלל לנפשו ונזון לגופו, ומתמדת עליו ברכת התפלה עד עת תפלה אחרת, כהתמדת כח סעודת היום עד שיסעוד בלילה"