בכל ישיבה בסעודה שלישית שרים את הברכה הזאת במנגינה המרגשת של אברהם פריד, אבל זה עלול להטעות. ברכת רצה אינה ברכת בקשה קלאסית, הרי "לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות". אם עד עכשיו בקשנו בקשות רבות, גשמיות, כלליות ואפילו רוחניות, כאן אנו מבקשים לא על צרכינו אלא על צרכי שמים.

כך מסביר האבודרהם את הסיבה שאנו קוראים לברכת רצה חלק מברכות ה"הודאה", "אחרונות כולם כבוד הקדוש ברוך הוא כגון העבודה שנעבדנו". הנושא כאן הוא כבודו של הקב"ה. לכן הנוסח הוא על "עמך ישראל" ולא "עלינו". מה שאנחנו מבקשים כאן אינו בשבילנו, אלא בשבילו. לעשות לו נחת רוח. ולעשות את רצוננו כרצונו. כפי שאנו מבקשים "זכרנו לחיים" בברכת אבות בעשי"ת – "למען שמך"!

סיפור נורא סיפר הרב גרינברג במהלך שיעור על איך ממליכים את ה', הרש"ז שרגאי זצ"ל (זה שטבע את המושג, "קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה") נסע בפולין אחר השואה עם אחד הניצולים שאיבד את כל משפחתו. כשהוא התפלל במשך היום את תפילותיו, היהודי, חסיד בעלז בלבושו החסידי, לא זז ממקומו, קרוב לשקיעה הוא התנער ממקומו בחטף, הוציא תפילין והתפלל. לשאלתו של שרגאי על מעשיו, פרץ בבכי ואמר, סבור הייתי שאחרי כל מה שהקב"ה עשה לי, אינני מחויב להתפלל, אך לאחר מחשבה אמרתי לעצמי: "רחמנות על רבש"ע, עם מי הוא נשאר, כמה חיילים נשארו לו בעולם?" ואז החלטתי להתפלל.

מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, כך בגמרא ברכות, אבל תפילות על צער השכינה נכנסות פנימה. אולי ברכת רצה היא ברכה המתווכת בין ברכות הבקשה לברכות ההודאה. אנו מבקשים, והשב את העבודה – לדביר ביתך; השב את העבודה – את כל התפילות שלנו וכל מה שאנו מבקשים – על בית המקדש. מופיע במדרש "כל תפלתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש". משאת הנפש שטמונה בכל התפילות, גם אם עודנו לא מרגישים בכך, היא הכמיהה לבית המקדש. ובעצם, להמליך את ה' בעולם ולגלות את שכינתו בתוכנו ממש.