מודים בגימטריא שווה 100. סגולה ידועה מימי דוד המלך להנצל ממגפה היא להקפיד על אמירת מאה ברכות. מסתבר שהכוונה היא לא לעבוד עם כרטיסיה וניקובים (היו זמנים, יאלה) במהלך היום, אלא להנכיח את השגחת ה' עלינו בכל רגע. ברכה אחר ברכה. להרכין ראש, להודות ולהתברך. קטונתי מכל החסדים אומר יעקב אבינו, ואומר על כך האמרי אמת, כל החסדים שנעשו עם יעקב היו תמיד נגד עיניו.

ההודאה היא כל כך חשובה שאי אפשר להשתמש בשליח לשם כך. בחזרת הש"ץ איננו מסתפקים בעניית אמן, אלא אומרים את "מודים דרבנן" שאוהבים לתלות אותו בקירות בית הכנסת עם בריך שמיה ועלינו לשבח (אגב, השיא שאני מכיר הוא בבית כנסת בעכו: 13 מודים דרבנן!) מסופר שהרב אלישיב אחרי ניתוח מסובך בחו"ל, שינן ממקרוביו "טנקיו" כדי להודות בעצמו למנתח באנגלית. זה מה שהעסיק את הרב בדרך לחדר ההתאוששות. להגיד תודה. מבהיל.

יותר מזה. "ישראל נקראים יהודים על שם הודאה והם נותנים שבח על זה בעצמו שהם מודים", אמרי אמת. אנחנו אומרים תודה על זה שאנחנו אומרים תודה. או במילותיו של רש"י, על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך. ככל שאנחנו מתרגלים תודה, כך אנחנו יותר מחוברים. וככל שאנחנו מכירים בטוב ה' ובטוב שעושים לנו האנשים שאיתנו, ניווכח לראות שהעולם מלא חסד.

לא כעולם הזה העולם הבא, אומר רבי אחא בר חנינא, העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ככל שנתרגל את הכרת הטוב, אהבת הטוב וההודאה, נפתח את היכולת שלנו לראות איך "אתה – הוא" (ביטוי המיוחד לברכת מודים) גם מה שבהסתכלות ראשונית נראה לנו לא מושגח, נראה ונרגיש שהנה זה עומד אחר כותלנו, הקב"ה כאן, מנהיג את העולם בטובו וברחמיו.

אולי זה מסביר את "לעולם ועד", "לדוד ודור" "מעולם" ו"סלה", ברכת מודים היא ברכה נצחית. המדרש אומר "לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפלות בטלות, ההודאה אינה בטלה". כשהמשיח יבוא את כל תפילת עמידה נגיד בלשון עבר, כך במבי"ט, "תקעת בשופר גדול לחירותנו", השבת שופטנו כבראשונה", ובעצם נעשה את כל התפילות – תודות.