כשאנו פותחים כך את התפילה יש בכך קודם הרבה מן האינטימיות. אנו פונים להקב"ה כא-לוקי אבותינו. אברהם, יצחק ויעקב. אנו פונים אליו מתוך הקשר האישי שלנו איתו. כך פנה ה' אל אבותינו ואל משה רבינו ועוד. או כמו שהחבר ענה לכוזרי המאוכזב, אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים. זה הרבה יותר מתשובותיהם של המוסלמי והנוצרי על אמונתם בבורא עולם כל יכול. אנחנו מדברים על קשר ישיר. ה' רוצה בנו. אנו רוצים בו.

ואולי יותר מזה: "והכלל שצריך כל איש ישראל לידע" אומר השפת אמת בפרשת לך-לך, כי זה הכח שיש בכל איש ישראל מכח האבות וכריתות בריתו". כל צעד שאברהם אבינו (שהוא היסוד לכל האומה) בארץ ישראל משפיע על היכולת של הדורות הבאים לנחול אותם. מעשה אבות סימן לבנים. 

וכך גם ביחס לאמונה: "קבלת מלכותו ית' שקיבלו עליהם – האבות – עודנו קיים לכל זרע ישראל שבכחם יכולים גם הם לקבל אלקותו יתברך בהתעוררות מעשי אבות". אנחנו נזכרים בזה שהד.נ.א של אבותינו טמון בנו. וזה בדיוק מגן אברהם. הנקודה הפנימית הסגולית שלנו. ה' זוכר חסדי אבות – דרכנו, המזכירים, הפועלים בדרכיהם, הממליכים את ה' בחייהם, על כל צעד ושעל. כפי שהוא אלוקי אברהם, כל אחד מאיתנו ממליך את ה' עליו.

כל התפילה נאמרת בלשון רבים, אבל בברכת אבות אנו מגיעים לא רק כקבוצה, אלא כעם, אנו מגיעים עם כל שרשרת הדורות שזורמת בעורקנו, וגם עם הדורות שיבואו בעתיד, אותם בני בניהם שהגואל יבוא בימיהם. אולי כבר מתחיל להגיע. בימינו. וכל זה, למען שמו באהבה. היות והגאולה לא מתחילה ממעשינו, אלא היא באהבה מכח הסגולה הפנימית, ברית האבות. שכמובן הבחירה שלנו, והמעשים שלנו, רק מגבירים אותה.