האמת היא שהגבורה-הצמצום היא דבר שממש טוב עבורנו כעת: היא מחייבת אותנו להיות שותפים. "לא חלישות-כח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא  קמעא-קמעא כי אם גבורת-גבורות". הגאולה גדולה מעל כל מה שאנחנו יכולים לקבל, אבל דווקא בואה בצורה הדרגתית בונה בנו את היכולת לקבל אותה. "ותחזינה עיננו בשובך", כמו איילת השחר, אט אט האור עולה. אם היו מדליקים עלינו פרוז'קטור על-הבוקר לא היינו רואים כלום.

ככל שאנחנו נדבקים בקב"ה – שזאת בעצם התנועה המהותית והפשוטה של התפילה – אנו זוכים לקבל חיים. שועתי אליך – ותרפאני. אדם עם לב מרגיש – חי מתפילה לתפילה. הוא מחיה את עצמו, וככל שהוא יותר מודע ופועל, מחיה את העולם כולו.

להחיות מתים, אומר המהרשד"ם, הכוונה היא גם להחזיר בתשובה רשעים, הרי כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. בכלל זה והיסוד לזה, אומר הרצי"ה, שיהיו דבריו נשמעים לו עצמו.

ישנה כאן הזדמנות של ממש לעבודה אישית: להחזיר בתשובה את עצמנו, את החלקים שעוד לא תיקנו, את המידות והמעשים שעוד חסרים, ואולי גם את הזמנים ה"מתים" שאני רוצה "להרוג" אותם באיזה בידור כזה או אחר.

אברהם אבינו היה "בא בימים", בכל שנות חייו לא איבד אברהם אפילו יום אחד, הוא בא ונשא את כל הימים. האם נצליח לבוא ולהביא את היום הקרוב? להחיות אותו? את עצמנו?