קצת יותר פנימה:

ברכת הדעת היא השער שלנו בין ברכות השבח לברכות הבקשה, היא מתווכת לנו את הקדושה אל החיים, אל היומיום ואל המעשים.

ישנו מושג הלכתי הנקרא "הסחת דעת", אם, לטובת העניין ברכתי על כוס מים מתוך כוונה להמשיך, אני יכול לשתות עוד ועוד אלא אם כן "הסחתי את דעתי": הברכה חלה כל עוד אני "מחזיק אותה בראש", ברגע של הסחה נוצרה הפסקה. אנחנו יכולים ללמוד ולדבר הרבה, אבל השאלה בסוף היא איך הלימוד מאיר לנו את החיים נונסטופ. ודעת, ובכן, היא היכולת לחבר את הדברים הגדולים לחיים שלנו, שלא נדבר "על" אלא נחיה "את".

"בכל דרכיך דעהו" אומר הפסוק במשלי. זאת פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוים בה, כך בגמרא. אנחנו בדור שכולו FOMO, כולנו בחרדת החמצה. הפיד מלא במידע, במחשב פתוחים מלא חלונות והראש שלנו מלא במחשבות. היכולת להיות נוכח בזמן אמת בדיוק במה שאתה עושה הולכת ונעשית נדירה, אבל היא בדיוק המבוא שלנו לתפילה: הדעת. היכולת להיות בדיוק בדיוק איפה שאני, ולגלות שבדיוק שם ה' נמצא. בין אם זה בתפילה, בתורה או במעשה טוב שאנחנו עושים.

והפלא הוא, ש"כשאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דוקא בפרט זה". דווקא הויתור פתח בפנינו את הקיפול: במה שאתה עושה טמון כרגע הד.נ.א של העולם כולו.