"אצלי כבר ברור", כותב הרב אליהו גוטמכר במכתב, "שאם יקיימו ישראל שיתחילו לעבוד אדמת הקודש בסך ק"ל משפחות שיהיה התחלת הגאולה גם כשלא יהיו ישראל ראויים לכך".

"אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". אם ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה, יודעים אנו בבירור שמתחיל השלב הבא. וזאת הסיבה שסמוכה ברכת קיבוץ לגלויות לברכת השנים.

"ושממו עליה אויבכם", היא הקללה הטובה שטמונה באמצע כל הקללות בספר ויקרא. "בשורה טובה" כך אומר הרמב"ן "שאין ארצנו מקבלת את אויבינו". שומרת אמונים היא ארץ ישראל לבניה, ומשעה שאלו חוזרים אליה היא פורחת וצומחת, לכו לראות את גוש קטיף לפני ואחרי.

המעניין הוא, כך מספר משה נחמני חוקר והיסטוריון, שנמען המכתב של הרב גוטמכר – הרב רבי חיים אלעזר וקס – לא הבין את הדברים כוורט יפה ומחכה שהקץ יתגלה אלא הוא הולך לגלות אותו בעצמו! הוא אורז את הפקעלך והמשפחה ועולה לארץ, רוכש קרקעות בכפר חיטים ומגדל בהם פרדס אתרוגים, ובעצם הולך להיות אחת מאותם משפחות שבזכותם הגאולה תבוא.

מדוע אנו מבקשים שופר גדול? עומד הרב קוק זצ"ל בראש השנה תרצ"ד בבית כנסת החורבה ואומר דבר מבהיל. שלושה סוגים של שופר ישנם: המהדרין – של איל כפוף. הכשר – של בהמה טהורה. והפסול שתוקעים בו רק כשאין מנוס – של בהמה טמאה. השופר הוא ה"התעוררות ולדחיפה הגורמת לתחיתו ולגאולתו של עם ישראל".

כל אחד מן השופרות מסמל צורת התעוררות שונה. המהדרין הוא "רצון עם להגאל מתוך הרצון הנעלה למלא את תעודתו הגדולה" כמו של הרב וקס. הכשר בדיעבד הוא הרצון הפשוט, הציוני-לאומי, המבקש לחיות חיי חופש פשוטים ככל העמים. אולם אם שתי תקיעות-התעוררויות אלו לא מחוללים תנועה של גאולה – אומר הרב ספק צופה ספק מזהיר – "אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה באים אויבי ישראל ותוקעים באזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר", יבואו עמלק, פיטלורה והיטלר ויכריחו אותנו לשמוע את השופר. עלינו להתפלל על השופר הגדול שישמע באזנינו ובאזני אחינו שבגולה.