ברכת שמע קולנו היא ברכה על התפילה עצמה. ואם נתבונן במלים נגלה שהיא בדיוק הד.נ.א של התפילה: איננו מבקשים שיתגשמו המשאלות שלו כמו שאנו מבקשים שה' ישמע אותנו. לכן השורש ש.מ.ע חוזר על עצמו שוב ושוב. עניינה של התפילה הוא עצם המפגש עם הקב"ה. יותר מכך, אנחנו מבקשים לקבל מענה, לא מפני שאנו רוצים במענה כמו שאנו רוצים לדעת שהקשר עצמו קיים.

"הרבה יותר מכל משאלות הלב שיתמלאו", אומר הרב קוק, "יקרה היא התפילה בעצמה". כל החסרונות והבקשות שבעולם הם רק ה"היכי תימצי" – התירוץ – בשביל הדבר האמיתי: הפגישה בעצמה.

"אל תשיבנו ריקם מלפניך", היה ניתן לחשוב, שרגע לפני סוף התפילה אנחנו עושים משא ומתן אחרון ומבקשים אביסלע משהו מכל מה שביקשנו, אבל האמת היא שאנחנו מבקשים "לא כדי לקיים במקצת את המבוקש בברכות הקודמות, אלא כדי לקיים ולמלא את הצורך של האדם לקשר משמעותי עם האלוקים", כך הרב עזרא ביק, "'ריקם' כאן מורה לא על אי-נתינת דבר, אלא על הריקנות עצמה. אל תחזיר אותנו מעמדת התפילה ריקים, חסרי משמעות, אבודים ובודדים".

קללת הנחש היא שעפר יהיה מאכלו, "וכי זו קללה? הלא ברכה היא: אין צורך בחיפוש מזונות!" שואל דער קוצקער רבי, "אלא קללתו הייתה שה' אמר לו: אכול וזלול, ובל אשמע קולך!", אתה יכול להיות עם מחסנים מלאי תבואה, בית מלא ילדים וארון מלא ספרים, אבל אתה לגמרי מרוקן. יש לך הכל אבל אין לך כלום. כי הלב חסר: המפגש שלך עם הבורא. לא סתם "ריקם" שווה בגימטריא "עפר".

מתוך כך מובן למה היא כוללת את שאר הברכות, היא הרי ברכת התפילה בעצמה. ומבינים גם למה אפשר לבקש על כל שאר הצרכים האישיים והכללים, אפילו על חניה (הגיע הזמן באמת לנסח ברכה כזאת בנוסף לתפילת הדרך), כי עכשיו ההֶקשר של הבקשה ברור: אנחנו רוצים להיות מחוברים לה' יתברך ולעשות את רצונו, זה הסיפור שלנו, זאת משאלת הלב שלנו והיא חבויה בכל בקשה, גדולה כקטנה.