והנה, באמצע כל ברכות הגאולה, מגיעה ברכה שלילית שנשמעת כמו בקשה לחיסול ממוקד של פחריזאדה, סולימנאי או רשע אחר.

אם את ברכות העמידה תיקנו אנשי כנסת הגדולה, בקונגרס התפילתי הראשון, את ברכת המינים תיקנו אחר חורבן בית שני. חידוש של ברכה אינו דבר של מה בכך. רבן גמליאל רואה שיש צורך של ממש, "גדולה מכל צרכי בני אדם", בשל הִתרבותן של כתות האפיקורוסין, בהם גם הנוצרים, המפריעים ומסיתים את עם ישראל, ומבקש משמואל הקטן לתקן ברכה כנגדם.

לא בכדי שמואל הקטן הוא זה שמתקן את הברכה. בפרקי אבות נאמרים אמרות רבות של תנאים. "שמואל הקטן היה אומר בנפול אויביך אל תשמח וכו'" – מלה במלה מתוך ספר משלי. מסתבר שהאמירות אינן ציוץ בטויטר או סטיקר מודבק לפגוש אלא אומר (במלעיל!) החיים של אותו תנא (בכלל יש כאן להתבונן: עד כמה אנו חיים את שאנו אומרים באמת). שמואל הקטן חי את האומר הזה של שלמה המלך ודוקא בשל כך הוא היחיד שיכול לתקן ברכה כנגד האויבים והמשטינים שקמים עלינו מבית ומחוץ בלב נקי.

שמואל הקטן, אומר הרב קוק, "הסיר כל רגש שנאה מלבבו גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כ"א רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי".

הגמרא מספרת שבשנה אחת כששמואל הקטן שימש כשליח ציבור, הוא הפסיק באמצע הברכה והתבונן בה. מן הסתם השתררו בבית הכנסת רגעי שקט מביכים, אבל שמואל הקטן לא מבחין בהם ועוצר את התפילה "עד שמצא בנפשו הכשר הקדושה הראויה, שברכה זו נאמרה לפי מלותיה ברוח שנאה, ושיהי' עכ"ז מלא רוח אהבה וחסד", הוא מבקש לבוא אל הברכה ולשנאת הרשע מתוך תפיסת עולם שלמה הרוצה בטוב ה', "ורק קנאת ד' צבאות, בחשקו אל תכלית השלימות בהגלות כבוד ד' בסור כל מונע וכל סיג תעשה זאת" (וזה ממש מעורר לשאול, מתי לאחרונה עצרתי את שטף המלים בתפילה כדי לבדוק אם אני מונח בה באמת?)