מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשב' שדילג בברכות-השחר על ברכת שלא עשני גוי, וכשנשאל על ידי חסידיו, ענה, שבאותו בוקר קם עם שברון לב, ולא מצא במה להתחזק, ואז נזכר שהוא קשור לקדושת ישראל, ועמד וברך בשמחה שלא עשני גוי ובכך השיב את נפשו. סיפור דומה מסופר על האורים ותומים, שבוקר אחד קם ונזכר שהוא יהודי, ומיד "נתרגש באהבה ובהגבהת הלב לשמים" ובירך. (בעצם הדברים יש דברי מוסר: מתי לאחרונה קמנו והתרגשנו עד כדי ברכה? להבדיל וכדי לעורר – הרב זילברשטיין נשאל פעם האם אדם שקם בבוקר, ניגש לכיור ובמקום לברך שהכל על המים בירך בטעות שלא עשני גוי, יצא ידי חובת הברכה?) בדרך זו מציע רבי נחמן לאדם המחפש בעצמו נקודה טובה, המרשפ"ב את עצמו, שיזכר שהוא מזרע ישראל ויודה להקב"ה על כך. ובכן, מה השמחה הגדולה שמעוררת אותנו תודעה זאת?

כשאנו מברכים שלא עשני גוי אין כוונתנו לגויים שעושים מעשה איוון בעיירה בפוילין, כפי שניתן לצייר, שותים, משתכרים ומתפרעים, אין אנו מברכים על הפחותים שבהם אלא כנגד מתוקנים שבהם – המנהיגים, העשירים, החכמים ואפילו חסידי אומות העולם. (מסופר על אחד הגדולים, שבוקר אחר בחירות באמריקה שאל את שמשו בדחיפות מי נבחר להיות נשיא, ולתהיית הלה אמר שעליו דייקא הוא מכוון בשלא עשני גוי).

הרב בני אייזנר זצ"ל המשיל פעם את ההבדל בין גוי ליהודי באמצעות נורה ובטריה. הנורות דומות זו לזו בתאורתן, בשביל להבין את ההבדל ביניהם ובין האור שמאיר בכל אחת מהן אין לנו למדוד את כמות האור, אלא לבחון את מקור האור. אם אצל הגוי נמצא בטריה פרטית אישית, AAA, לטובת העניין, אצל היהודי אנו נגלה דבר פלא, כל הנורות של היהודים מחוברות למקור אחד, כור גרעיני פנים-פנימי (יש להגות במלעיל!). זה מה שמסביר למה יהודי שאינו צדיק חשוב מגוי צדיק, כיון שיהודי לא נמדד בפני עצמו, אלא בהיותו חלק מהכלל. אנו – נשמתנו – ונשמתנו היא לא ביטוי פרטי אלא ביטוי כללי של נשמה שהיא משפיעה ומנהיגה את העולם.