זכרנו את השומים ואת האבטיחים, אומר עם ישראל במדבר ומסתבר שהוא זוכר את מצרים לטובה, וזה דבר פלא, הרי כל כך סבלנו במצרים, די בהצצה בתיאור במדרשים כדי להבין שעבודות הבנייה היו רק קצה קרחון של עבדות נוראה. אבל לא קל להשתחרר מעבדות, מהסיבה הפשוטה שהיא מספקת לנו נוחות מקסימאלית; אין צורך להיות עצמאי, לחשוב לבד, לדאוג לפרנסה, לאוכל, לשעות שינה.

לא פשוט לצאת ממצרים, וגם על זה עצמו אנו מתפללים ומבקשים לצאת מהמיצרים הנחמדים ומאזורי הנוחות שמכתיבים לנו את התנהלות החיים, ולהיות בני חורין אמיתיים.

עבדות נוספת היא להֶרגלים. חייל אחד מתאר שבהיותם בזמן האימונים הוא תמיד היה יורד באטיות מרובה מן הנגמ"ש, נאחז בצידי הזחל וגם זה באמצעות בד כי המתכת קרה, והוא תמיד אמר לעצמו שבזמן אמת, הוא יתמלא עוצמה פנימית שתגרום לו לקפוץ כל אימת שיש צורך, והנה הגיעה מלחמת יום הכפורים, סביבו נופלים טילים והוא מוצא את עצמו עושה את שהוא עשה כל אימוניו. "מי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני", כך המסילת ישרים.

עבד ד' הוא לבדו חופשי. אנו מבקשים להשתחרר מכל מחשבת עבדות, להנצל גם מהמחשבות הקטנות והמצמצמות שכובלות ומגבילות אותנו גם בזמן אמת, להיות יותר ויותר מחוברים להקב"ה ולנשמה שלנו, ש"יֵשׁ לָהּ מַטָּרָה בַּחַיִּים וּבַמְּצִיאוּת" ולבטא אותה במלואה ובדיוקה.