עייפות מבטאת מצב של חוסר הרמוניה בין הגוף לנשמה. הנשמה תמיד מתפללת, תמיד מתאמצת להופיע את הגודל, אבל הגוף מוגבל, מצומצם ומתוחם, והחיכוך המתמיד הזה גורם לעייפות. ישנו צורך לנוח, להפריד ביניהם, ולהתחדש ולהתמלא כוחות. הנשמה נטענת מחדש וחוזרת אל העולם במצברים מלאי שליחות ומשמעות. כשם שיש באדם עייפות בשל חיכוך הגוף והנשמה, כך ישנה מציאות של דור, נשמה גדולה של כלל ישראל שלא יכולה להופיע בעולם בצורה גלויה.

אנו נעשינו "עייפי הזמן", כך ערוך השולחן מתבטא, תשות כוח נפלה עלינו, הגלות עושה אותנו עייפים. מנותקים. "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ", אומר הרד"ק, "והוא יתן כשירצה כח ועצמה לישראל שהם בגלות ויעפים ויגעים מאין אונים". לקראת הגאולה אנו חייבים להטען במלוא כח, כח של אמונה, כח של עשיה, כח של גוף שיכולה להיזרק בו נשמה. ובדיוק במקום הזה ובשלב הזה יש צורך לחדש ברכה שתחבר-תבריך אותנו אל המקום הפנימי, ממנו נינק כח.

עד אותו שלב בגלות עוד היינו יכולים להיות ניזונים מכח העבר, וכעת אנו מבקשים הלוואה מהעתיד, שהנשמה תתן זריקת כח לגוף עד שנגיע אל המצב השלם, בו גם הגוף לא יבלה.

בספר חסידים מסופר על חסיד אחד שהיה בכל בוקר מודה על כל אבר ואבר, ו"מתפלל על כל האיברים שנבראו בו שיעבדו למי שבראם לכבודו ושלא לחטא לו בהם". אם על כל איבר יש מה לברך, כל שכן על הכח בעצמו, שנשתמש בו לשם פועלו ולשם בוראו.

אנו מבקשים שה' יתן בנו כח, אנו מבקשים להשתמש בכח לעבודתו יתברך ואנו מבקשים להיות מחוברים, שהגוף והנשמה יהיו בהרמוניה, שאור הנשמה יאיר במלואו את הגוף, הן בפרט והן בכלל.