"מִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ", אומר איוב, "הגיע תורנו להתבונן בגוף שלנו", כותב הרב וולבה בעלי שור, "השמנו לב אי פעם לנשימתנו? האם היינו מאזינים אי פעם לדפיקת הלב? ובניין גופנו – האם הקדשנו לו אי פעם איזו מחשבה?" הדבר נכון ביחס לכלי הנשימה, שהתבוננות בהם מביאה להכרה והודאה על כל נשימה ונשימה. וכך ביחס לכל פעולת איברי הגוף. "מודים אנחנו לך – על חסדיך ונפלאותיך שבכל יום עמנו".

אם נתבונן בפעולת העיכול נבין שהיא פעולה של "הוצאת פסולת מן הטוב"; הגוף ממיין את הנצרך – הטוב, לתחזוקה, לתזונה ולחילוף החומרים, ומפריד אותו מן המיותר – הרע, שאותו הוא מוציא החוצה. העיכול הוא משל מדויק לעבודתנו בקודש ובחיים, אנו מפרידים את הרע מן הטוב, שהתערבב או-אז בחטא אדם הראשון, בין במידות בין במעשים, אנו מחפשים את כוחות החיים שימלאו אותנו חיים ויקדמו אותנו, ואת הקליפה, אנו מסירים וזורקים.

"ומפליא לעשות", אומר הרמ"א, "קושר גשמי ברוחני". כאן ניתן לחבר את הדברים, את הפעולה הגשמית שמתחוללת בגוף, של הפרדת הפסולת, לפעולה הרוחנית של עבודתנו, לדעת להפריד בין טפל לעיקר ובין רע לטוב. מתוך האמון של הקב"ה בנו, שהטביע בנו את היכולת הזאת בגוף בצורה טבעית ופשוטה.