אנו נמדדים בקצוות, ביכולת שלנו להודות על הנראה מובן מאליו, על הבסיסי ביותר, זה ש"ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו". גם על נעליים צריך לברך. אולי דווקא.

למעלה מזאת, אנו מוצאים אצל יעקב אבינו בפגישתו עם עשו. "יש לי כל", אומר יעקב תוך שהוא מוסר משק שלם לידי עשו. מה ששייך לי, נמצא אצלי, אומר יעקב. זוהי מעלת השמח בחלקו. להכיר בכך שכל מה שאמור להיות שלי, נמצא אצלי כבר. הדבר אמור ביחס לממון, אבל גם ביחס למידות. אולי להיפך מהמן שאומר "כָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי" כשיהודי אחד מתוך ממלכה שלמה לא מכבד אותו מספיק, המן כמו עשיו אבי אביו, ניזונים מן הסביבה, מזרש וכל אוהביו וחכמיו שמלווים אותו ורק מהם הוא מרגיש את קיומו וערכו. אנו, לעומת תפיסת האלילות הזאת, זוכרים שהקב"ה הוא זה שמשגיח עלינו, והוא זה שדואג ונותן לנו את כל צרכינו, אין מה לפזול לדשא או למידות של השכן, לנו יש בדיוק את מה שנועד לנו.

ומה עם הקשיים והייסורים שיש בדרך? ובכן כאן בדיוק ישנה הזדמנות פלאית להודות גם על הטובה וגם על הרעה. יותר מכך שאני מכיר בחלקי ושמח בו, אני מודה על הטובה והרעה. אני מודה בכך שאני לא יודע מה טוב עבורי, שהטובה לא נמדדת בכזית מח ורביעית דם שלי, יש טובה שגדולה ממראה העיניים. ועלינו להעלות את המבט הקטן והמצומצם שלנו, אל המבט האלוקי, הגדול והרחב, "עין בעין".