אנו בישורת האחרונה של ברכת השחר לקראת היום החדש. אנו עולים בצורה גלויה לקומת הכלל, מתכללים בנשמת ישראל, בכנסת ישראל, ומשם נאזרים בגבורה.

רגילים למדוד גבורה בפרמטרים חיצוניים. אבל הדבר העקרי שבוחנים בוחנים בגיבושים בצה"ל, הוא לא מסת השריר וצעקות הרעל, אלא את היכולת – שלעיתים מאופיינת בשתיקה מלאת הוד – של הסיבולת, של ההתאזרות ושל הגבורה. כשאנו מצרפים את המלה אוזר – לגבורה, אנו מבינים שמדובר בבקשה של גבורה שקטה ופנימית. או במילותיו של הרב זצ"ל "גְּבוּרָה שֶׁבְּעִקָּרָהּ הִיא קְשׁוּרָה בַּכִּבּוּשׁ שֶׁהָאָדָם כּוֹבֵשׁ אֶת עַצְמוֹ".

אזר, אומר הרש"ר הירש, מתקשר לשורשים אצר, עשר, עזר, שהוראתם היא "לעצור ולכנוס כוחות". הגיבור כובש את יצרו, הוא יודע לשמור-לאצור-לכנוס את כוחותיו, ולדייק את הביטוי של כח מכחותיו בזמן הנכון ובמקום הנכון.

לא בכדי אנו מברכים אותה דווקא בחגירת החגורה. חגורה היא פריט לבוש מיוחד, היא לא בגד בפני עצמו, אלא בגד שמטרתו החזקת הבגדים על הגוף. והיא זאת שמפרידה בין החלק העליון בגוף לחלק התחתון, מזכירה לנו שאנו מייצגים את החלק העליון ושהוא זה שמוביל ומושל בתחתון. החגורה מבטאת מוכנות-נכונות וזריזות, כפי שאומרים במכילתא "מתניכם חגורים מכאן ליוצאי דרכים שיהו זריזים". ובו זמנית היא כנגד האבנט המכפר על הרהור הלב, והשפת אמת מוסיף ואומר שברכה זו נתקנה "על המלה", פסולת הערלה היא הגורמת לחשבונות הרבים, אבל המלה ואיתה הגבורה מביאים את הישרות ואת השמחה "ותאזרני שמחה".