היכולת ללכת היא פלא, שיווי המשקל, שמירת מרכז הכובד בצורה שמשמרת את האיזון, מאפשר את התנועה קדימה בהליכה על הרגליים מבלי ליפול. כך אנו הולכים, וכך אנו מתבקשים לילך בנפש: למצוא את נקודת האיזון הנכונה עבורנו במידות ובמעשים, וכך להתקדם ולפלס את הדרך בחיי עולם. יותר מזה אנו מבקשים שהקב"ה יהיה נקודת הכובד שלנו בחיים, שהוא זה שיאזן אותנו וישמור את שיווי משקלנו. מדת ההשתוות, כפי שאומר בעל חובת הלבבות, היכולת לא להתפעל מכל אירוע ומקרה חצוני, אלא להיות קשובים ונכונים לדבר השם, בדרך בה הוא מתגלה אלינו, ולפעול מכוחה. בין אם אנו למעלה, ובין אם אנו למטה. כך השפת אמת מסביר את המשנה שאין לפסוק בתפילה "אפילו מלך שואל… אפילו נחש כרוך": "להיות לאדם עובד ה' מדת השתוות שלא להפסיק עבודתו לא על ידי קרבות שהוא זמן עליה, ולא על ידי ירידה ונשיכת נחש".

הדבר נמצא ממש בעבודת השם שלנו. אדם קם בבוקר וחושב שהוא יודע בדיוק מה נכון ומדויק להגדרה של "יום טוב", איך הוא יתפלל, ילמד ויאיר פנים לזולת, והנה, הוא קם מאוחר, לא מבין את הסוגיה, והחבר פתאום מרגיש לו מתנשא ומרגיז. אבל בדיוק למקום הזה נכנסת ההבנה של 'עבודת' השם, דווקא במקומות האלה אולי מתחוללת העבודה, ומתחולל גם השינוי האמיתי מתוך פעולות שלא מגיעות דווקא עם הזדהות גמורה ומכוונת; אבל הפעולות האלו בדיוק הם אלו שמכוונות את הצעדים של מטה לכוונה של מעלה, כפי שהמסילת ישרים מלמד בקניית הזריזות, "התנועה החיצונה מעוררת הפנימית".

את ברכת המכין, אומר הרמב"ם, צריך לברך בצאתנו אל הדרך, בשעה שאנו יוצאים מן הבית אל החוץ, יוצאים מאזורי הנוחות אל הנעלם ממנוּ, ואנו מבקשים לרומם את מבטנו מעל הצעדים הקטנים, אל הכוונות ואל המכוון, ומבקשים למצוא בדרכנו את דבר השם – כפי שהרב זצ"ל כותב "בכל דרכיך דעהו – צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם".