לזמן חיוב ברכת פוקח עיוורים מצאנו שתי גרסאות בגמרא: אחת בזמן פקיחת העיניים, ושנייה בזמן נתינת הידיים על העיניים והורדת קורי השינה. והדברים מתחברים, פקיחת העיניים היא ההודאה הפשוטה והכנה – עצם יכולת הראיה שלנו, ראית העולם והיופי, הכרת המרחב והחיים. נתינת הידיים מביאה אותנו לעומק ההודאה, על הורדת המעכבים את עיננו מלראות את הצד הפנימי של הדברים, כפי שהרמח"ל כותב "היצר הרע מסמא את עיניו".

כולם מכירים את הסגולה לחיפוש האבידות המבוססת על המדרש, "הכל בחזקת סומין"; כל אחד שאמר ומצא, גילה – רוב הפעמים – שהאבידה-מציאה הייתה תמיד ממש מתחת לעיניים; כך איתא בשפת אמת על מדרש-הסגולה: "כל מה שנצרך לאדם מוכן לנגד עיניו כי גדלו וטובו מלא עולם רק העיניים הגשמיים מסתירים שלא יוכלו לראות". הכל קיים ונמצא במציאות, אנו מודים ומבקשים לפקוח את העיניים הסומות, לראות את הטוב, בעצמנו, בחבר, בעולם, ולראות מה מוטל עלינו לעשות, אולי מתוך מה שברכנו קודם על יכולת הבחירה. ואולי יותר מזה, לבקש להרים את מבטנו הקטן אל המבט הגדול – האלוקי, ולראות עין בעין בשוב השם ציון.