מסופר על רב מסוים שבפורים בנערותו הלך אצל שוטה העיירה וביקש ממנו להצמיד את אצבעו לאגודלו תוך שהוא מותיר רווח, אחר שהלה עשה זאת, לקח הרב-הנער מנעול, נעלו על אצבעותיו, הוציא את המפתח וברח. השוטה מיהר לרוץ אחריו לתופסו, במלוא המרץ והשמחה, והציבור הצופה החל לצחוק עד שלאט הופנם המסר, הדוקר והעמוק: כמה דברים יש בעולם שאנו עושים מהם עצמם מורכבוּת, תרים אחר המפתח ותרים אבל את האצבעות לא פותחים. סיפור עם מסר דומה מספר על שיטה לציד קופים באפריקה: מניחים פרי מפתה בתוך כלוב שסורגיו צרים, הקוף מצליח להכניס את ידו בין הסורגים, אך לא יכול להוציא ממנו את הפרי, וכך הוא נותר עד שהלוכדים מגיעים: ידו האחת בכלוב אוחזת בפרי, והוא מסרב להרפות ממנו, להוציא את ידו ולהמלט.

זה הסוד שטמון בפשט המלים: "מתיר אסורים". להתיר את מה שאוסר אותנו, מה שאוזק אותנו. אנו מתגעגעים ורוצים תמיד בקרבת השם, יש רק כמה קשרים שכובלים ומסבכים אותנו, והנה, רק נתיר אותם, רק נפתח את האצבעות ונפשוט את היד, והאינסטינקט הטבעי שבנו, היַשרות שהקב"ה הטביע בנו, תוביל אותנו מעל לכל החשבונות הרבים. "אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ – פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי", בכך שאנו עבדי השם ועושים רצוננו כרצונו, מוסרותינו נפתחים ואנו נעשים בני חורין של אמת.