ה' שפתי תפתח

לפני שאנחנו מתפללים אנחנו מבקשים להפתח. השפתיים מייצגים את החיצוניות, הקצה (שפת מדרכה, למשל), הפה מייצג את הפנימיות. והנה, ברגע בו ה' יפתח לנו את השפתיים – יעזור לנו לצאת מהמוחצן, מהלהג התמידי ששוטף סביבנו – ופינו מיד ידבר תהילתו. זה מזכיר את זה ש"הנשמה היא מתפללת תמיד", צריך רק להיות מכוונים אליה, לעמוד זקופים וישרים, ולתת לה לדבר.

אולי זאת גם הסיבה שהפסוק הוא כחלק מפרק התשובה בתהילים, כל הזמן אנחנו חוזרים בתשובה – חוזרים יותר עמוק פנימה לזהות הנשמתית שלנו. ומתקרבים (לא סתם תפילה היא במקום קרבן כשאין בית-מקדש).

לפעמים אדם עומד מול ה' ומרגיש שהוא כל כך רחוק ושאין לו מה להגיד, הסוד, אומר רבי נחמן, הוא לדבר בדיוק על זה, להתפלל על זה שאני רוצה להתפלל ולא יודע איך. ואולי זאת גם הסיבה שהפסוק הזה פותח את התפילה. הרי "אילו פינו מלא שירה כים… אין אנחנו מספיקין להודות", והנה אנו עומדים, פותחים את שפתינו ומתפללים.

ופי יגיד תהלתך

"תהלה היא הדיבור המחזיר את הקרינה של מעשי ה'", אומר הרש"ר הירש. תהילה היא לא רק שבח ולא רק בקשה, היא ההארה שהקב"ה מאיר עלינו (וכבר אמר הרב וישליצקי זצ"ל שצריך לזכור את המלה הנוספת בשיר של "בשעה שהמשיח בא… ראו באורי שזורח עליכם).

כל מה שאנחנו הולכים לבקש זה רק כדי שנזכה להיות יותר שותפים עם אל, להמליך את השם בעולם ולקדש את שמו. זאת גם הסיבה שבימים נוראים אנו מבקשים חיים גם בברכות השבח שדרך כלל אין בהם בקשות: "זכרנו לחיים" – "למענך אלוקים חיים".