ברכת הזן תוקנה על ידי משה רבינו בירידת המן.

המן היה יורד מן השמים בכל יום, דבר יום ביומו. וכפי שמתרגל חייל בצה"ל תרגילים על גבי תרגילים כדי להיות מוכן בזמן אמת לכל תרחיש, עשה היהודי במדבר בכל בוקר מחדש – תרגול בטחון.

"כדי להרגיל את טבעם במדרגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלוים בכל יום ויום לאביהם שבשמים", כותב רבינו בחיי. הוא גם מציין שמאותה סיבה ים סוף לא נקרע בבת אחת לשביל אחד ארוך כמקובל בגן ובציורים, אלא בכל צעד של ישראל הים נסוג צעד לאחור (כשמקבילים את קריעת הים לזיווגו של אדם, יש בכך נתינת פשר גם לדרך עצמה, צעד אחר צעד, לא הפי-אנד עם כינורות).

בתוך פרשת המן נאמר, "בבוקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ד' אלוקיכם". מכאן בדיוק נלמדת תקנת משה. מעל החכמה והבינה ישנה הדעת, איך אפשר לדעת את ה'? עם ברכה! ברכת הזן נועדה לפתח בנו את ההכרה ולתמלל אותה למלים שנוציא מהפה. לא סתם לומר בכל יום פרשת המן זאת סגולה בדוקה לפרנסה. לזכור שהכל ממנו.

בעצם אפשר לומר שברכת הזן יושב על תקן שתי כוונות בו זמנית: האחת כהודאה הפשוטה ביותר. פשוט לומר תודה. כמו בנימין הרועה שאמר בארמית "בריך מריה דהאי פיתא" ויצא ידי חובה. השניה, מפתחת בנו מבט רחב יותר אל העולם ואל מנהיג העולם. מבט כללי.

"הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות", כותב הרמב"ם, "עד… שיאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב אמנם רעותיו רבות ומתמידות", כל מי ששומע חדשות יותר מפעם ביום יכול לחשוב שכך העולם נראה, צרות רודפות צרות. אבל הרמב"ם מסביר שכל זה מגיע היות והאדם לא מסתכל על העולם בצורה הנכונה.  לא בכדי המלה המשמעותית בברכת הזן מלבד המזון היא "הכול", אנו אמנם רק סיימנו סנדביץ' עם בולגרית, אבל כעת אנו מאמצים מבט של כלליות. מתוכו אנו יכולים גם לומר בפשטות, "לא חסר לנו", ומבקשים "אל יחסר לנו".