נטילת ידיים היא הפעולה המעשית הראשונה שאנו עושים במהלך היום, ומכל מקום, הפעולה הראשונה אליה אנו מחברים תודעה של ברכה.

באופן פשוט אנו נוטלים ידיים ובכך מכוונים, רומזים ומבקשים, שידינו העסקניות יהיו נקיות, טהורות ומחוברות להכרה, כך שכל פועל ידינו יהיה מתוך חיבור אל הקודש.

בשו"ת הרשב"א מובא שנטילת הידיים בבוקר, יחד עם ההיטהרות שבה, היא כרחיצת הידיים והרגליים של הכהן בבואו אל הקודש: "אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכל ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו". מעניין לראות שברמב"ם מובא שקודם תפילת "שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו", על פי מסכת שבת "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו". הבן ידיד על הרמב"ם אכן מקשר זאת לכהן, "נראה דדומיא דקדוש ידים ורגלים דבמקדש". זאת התודעה שאמורה ללוות את נטילת הידיים ואת החיים: אנו כהנים, משרתי עליון, ולשם כך אנו באים ונטהרים. אנו באים אל היום החדש ומבקשים להיות עובדי השם, טהורים ומחוברים. ושכל מעשינו – יהיו לשם שמים.